מלחמת יום הכיפורים (6 באוקטובר 1973 – 24 באוקטובר 1973), הידועה בפי הערבים כמלחמת אוקטובר הגדולה או מלחמת הרמדאן, בה ניסו מצרים וסוריה להחזיר לעצמן חלק מהשטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים התנהלה בעיקרה ביבשה. במלחמת יום הכיפורים הצליח חיל הים הישראלי להשיג שליטה ימית מלאה בזירת הים התיכון תוך שהוא יוצא כשידו על העליונה בכל הקרבות הימיים שהתנהלו מול ציי סוריה ומצרים. אלו היו גם למעשה קרבות טילי ים- ים הראשונים, טילי גבריאל שהופעלו מספינות הטילים הישראליות, וטילי סטיקס שהופעלו מספינות מסוג קומאר ואוסא ע"י המצרים והסורים. במלחמה זו השתמש חיל הים הישראלי בצורה יעילה בלוחמה אלקטרונית כדי להתגונן בפני טילי ים -ים המצרים
והסורים. יחד עם זאת, ובבחינה היסטורית, ההצלחה האופרטיבית לא הניבה הישג אסטרטגי –
נמלי סוריה ומצרים המשיכו לפעול ולקלוט סיוע צבאי מברית המועצות במהלך כל ימי המלחמה.
שאול חורב
דצמבר 2022.
המשגה לא נכונה, המלווה באבחנה שגויה בכל הקשור לאופי הלוחמה הימית בת זמננו, היא עובדה שלא ניתן להתעלם מקיומה בזרוע הים. הנושא בעייתי במיוחד נוכח הדיונים שהזרוע מקיימת מול המטה הכללי בכל הקשור לתיקוף תפקידיה, או לתפקידים חדשים אותם היא מעוניינת למלא. כדי להתמודד עם הבעיה נדרש להבין ולהפנים כי אופי הלוחמה הימית בתקופתנו השתנתה לבלי הכר, וכי גם תפקידי ציי המלחמה השתנו ביחס לתפקידם המסורתי. המאמר יפתח בהבהרת נושא ההמשגה, יסקור את השינויים באופי הלוחמה הימית בת זמננו ואת הביטוי ששינויים אלה מוצאים בתפקידי הציים ובאסטרטגיות הימיות שלהן, וכן יציג דוגמאות לבעיות ההמשגה בזרוע הים וימליץ כיצד להתמודד אתן.
המאמר פורסם בכתב העת "בין הקטבים", גיליון 38 – עוצמה ימית, מרכז דדו. דצמבר 2022